אני מסתכלת על הארון המתרוקן בחדר המושקע שהקצו לי למשך השהיה שלי פה ואני יכולה להרגיש את הדמעות מתקבצות לכדי גוש עיקש שלא נעלם במורד גרוני. אני בוחנת את הבית היפהפה בו קיבלתי מעמד זמני על תקן דיירת- בת משפחה בשבועיים האחרונים, ואני מרגישה את העצב שפשוט לא עוזב. אני מנהלת את אחת השיחות האחרונות עם בני הבית שהיו הרבה יותר מבני משפחה עבורי בשבועיים האחרונים ואני כבר יכולה להרגיש את הגעגוע. משהו בי עוד לא מעכל את הפרידה. אני עוד לא מוכנה לעזוב. השבועיים האחרונים היו ניתוק מוחלט מהמציאות, הם היו פשוט גן עדן אופורי שהיה כלוא בבועה של סקרנות ושמחה. אבל גם סופה של הבועה הזו היא להתפוצץ, וזה עומד לקרות בעוד רגע כשאהיה על המטוס.

בין ה21 ל23 לאוגוסט יצאנו כ40 איש ממועדון "יהודה וישראל" למסע שישאר בזכרוננו לעד. כותרתו הראשית הייתה "ואהבת לרעך כמוך", פתגם שהוביל פרויקט של חודש שלם של חוויות חדשות ושילב את פעילותם של כל הצוותים במועדון ושל הזולת. טל יעקובי כתבה על המסע המשמעותי הזה ועל החוויות שבו בכתבה בת שני חלקים, והרי החלק הראשון לפניכם:

אז זה לא סתם עוד טיול שמטפסים על הרים, רואים נופים יפים, ונהנים מהרוח הטיולית…
זה היה טיול מעצים, חזרתי ממנו בתחושה כלכך חזקה, בתחושת סיפוק שעשיתי משהו בחופש הזה.
למרות שמלבד שלושת ימי המסע, בחופש הזה הייתי בשלושה שבועות בעוד טיולים שמטפסים על הרים,
רואים נופים יפים, ונהנים מהרוח הטיולית… מסע כלכך קצר, אבל בעל עוצמה חזקה מאוד !

השביל לקברו של רוטשילד

אז נתחיל, כמו כל סיפור, בהתחלה. הגענו ב21 לאוגוסט למועדון יהודה וישראל בשעה שמונה וחצי בבוקר,התארגנו ליציאה, ובתשע וקצת כבר היינו על האוטובוס לכיוון גן הנדיב שנמצא מדרום לזכרון יעקוב. גן הנדיב נקרא כך משום שהוא נבנה בהוקרה סביב קברו של הברון (הנדיב) רוטשילד. עשינו סיור קצרצר בגן היפיפה והמטופח, ראינו את הקבר וישבנו לארוחת הבוקר הרשמית הראשונה של המסע ולפעילות פתיחה למסע …
הפעילות כללה "בליינד דייטים" קצרים אחד עם השני ,עם משימות הזויות ,וכל מיני שטויות שהעסיקו אותנו במשך קרוב לשעה ובשביל האווירה הטובה, אפשר להגיד שניסינו ללמד את "המנון" המסע (המירכאות הן משום שלא זכור לי ששרנו אותו עוד פעם במסע )
אבל עדיין, בשביל פעם אחת זה היה מלא באנרגיות, רקדנו שרנו ונהנינו…

האוטובוס נוסע, גיטרות מנגנות, ובאווירה התל-אביבית, שרנו מזרחית.
סתם לא. שרנו רק שיר אחד במזרחית. בכל מקרה, בלי קשר למה ששרנו ולא שרנו, האווירה באוטובוס הייתה נהדרת, מי שרצה לישון ישן, מי שרצה לשיר ולנגן שר וניגן, מי שרצה לצלם את הישנים והמנגנים צילם וכל השאר השתתפו בחידוני האוטובוס שהעבירו הרכזים הנהדרים שלנו.
ואם כבר מדברים על שבשבת הרוחות ועל דברים נהדרים, לקראת השעה שתיים הגענו לפקיעין- כפר שרוב האוכלוסיה שלו היא דרוזית , הממוקם בצפון הארץ. (למי שרוצה לדעת עוד על פקיעין ועל הקשר החזק בין הכפר לישראל וליהדות, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה :http://www.peqiin.co.il/%D7%A9%D7%98%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D/ ולקרוא על שטר 100 השקלים שלחלקכם יש בארנק מדי פעם, ועל דברים רבים אחרים)

אז מה בעצם עשינו בפקיעין ?
פגשנו בני נוער שפעילים בתנועת הנוער הדרוזית בפקיעין ,ראינו סרטון קטן על הכפר, ואז כמובן איך אפשר בלי אוכל ? התכבדנו באוכל דרוזי, ולכל אלה שחושבים שיש להם רק פיתות, עלי גפן ולבנה, אז לא. אכלנו המון, וגם כששבענו, המשיכו לשאול אם אנחנו רוצים עוד ועוד… הכל עניין של כבוד ,גם אצל הדרוזים וגם אצל המוסלמים ,כבוד תמיד במקום הראשון ,ובגלל זה תמיד הערכתי אותם ברמה מוגזמת… אחר כך יצאנו לסיור קטן בכפר ,מקום ממש מדהים ! מעל גגות הבתים, חבלי הכביסה, והאווירה האותנטית של פסגות ההרים המבצבצות קורצת לי כמו הציור על העטיפה של "לואקר".

מימין פקיעין משמאל לואקר

יצא לי להכיר את הנוער הדרוזי באופן אישי ,עם חלקם דיברתי על דברים שאני אוהבת והם אוהבים לעשות, ועם חלק אני עדיין בקשר בפייסבוק… אחרי יום עמוס ,ונסיעה של עוד שעה וחצי ,הגענו למעיין צבי …איפה שאנחנו אמורים לבלות את הלילה,דווקא מקום ממש חמוד עם בריכות דגים ושטויות כאלה.

אחרי כל הכיף ,עשינו עצירה מהכל ,והגיע אלינו אורן אלמוג בן ה18.
אורן במשך שעה וחצי או אפילו יותר, סיפר לנו את סיפור החיים המדהים שלו, באמת שלקחתי אותו ואת האופן שבו הוא מתמודד עם הקשיים שלו כדוגמא לחיים. אני לא ממש מרגישה בנוח לספר את הסיפור שלו, אבל מי שמעוניין יכול בקלות לקרוא באינטרנט את הסיפור. בכל מקרה, אורן היה ממש חמוד, ענה לכולם על שאלות, ונשאר איתנו לאכול ארוחת ערב. (לאחר המסע הוא גם הגיע למועדון ונהנה יחד איתנו מהופעה מקפיצה ומטריפה של להקת מרסדס בנד)

עכשיו השעה הייתה כבר כמעט חצות, והלילה של פעילי יהודה וישראל רק מתחיל, הגיטרות יצאו מהקייסים, צחוקים, פוקר לתוך השעות הקטנות של הלילה (לא על כסף אמיתי, אין מה לדאוג), אך בעיקר, מעט מאוד שינה… אני ישנתי שעה, שמילאה לי את המצברים לקראת הפוסט הבא

מה זה לא ערבות הדדית בשבילי ?

*מנוסח בלשון זכר אך מכוון לשני המינים כאחד

- כשאתה לא מנסה לקבל את האחר, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה שונא סתם ככה ללא שום סיבה או מניע מאחורי זה, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מתנהג בצורה בוטה ולא חברית לאדם שלא מגיעה לו התנהגות שכזו, זו לא ערבות הדדית בשבילי
- כשאתה משפיל אדם אחר, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מתנהג באופן לא חברי לסביבה שלך, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה לא מגלה סימפתיה או אמפתיה כלפי האחר, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה חסר רגישות, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה דורס אחרים על מנת להתקדם, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מתנהג באנוכיות, "באגואיסטיות", זו לא ערבות הדדית
- כשאתה חסר כבוד או דאגה לסובבים אותך, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה דוחף בתור, מקלל ללא סיבה, מעביר ביקורת על אדם שאינך מכיר, דובק ברושם ראשוני, פוגע ברגשות
- כשכל אחד לעצמו וכל השאר שיקפצו לו, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה לא מודע או דואג למה שקורה סביבך, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מקנא, שונא או נוהג ברוע, זו לא ערבות הדדית

כל אלו ועוד אינם ערבות הדדית מבחינתי, ואני מקווה שגם מבחינתכם

ישנם הרבה סוגים ואינספור דוגמאות לערבות הדדית בין אנשים, בין אם מדובר בחיבוק ותמיכה בחבר בשעת הצורך או אפילו העלאת מודעות לגבי מצב קיים בציבור הרחב, אך בכל הסוגים והמקרים ישנו גורם מאחד פשוט- חוסר האינטרס הממשי. ואולי באמת לאחר הסמינר הזה בגבעת חביבה, אני סוף סוף מבין שמבחינתי ערבות הדדית שקולה וזהה לאהבת חינם, לקשר שאינו תלוי בדבר בין אדם והסובבים אותו הנובע באופן אותנטי מעצמו ולא משום מניע אישי או גורם מחבר.

רכזי הנוער היקרים שלנו אמרו שבסוף הסמינר יחשפו בפנינו את ההגדרה לערבות הדדית, אבל מכל מה שעברתי ביומיים האחרונים הגעתי להבנה שהגדרה מוחלטת לא קיימת, משום שערבות הדדית מסמלת משהו אחר אצל כל אדם וההגדרה לערבות הדדית היא אישית לחלוטין, כמו שאומרים בלעז- אינדיבידואלית.

לסיכום אני מוכרח להוסיף שערבות הדדית היא מכלול של דברים, ברמות שונות ובעוצמות שונות, ושלדעתי על כל אדם לחשוב מה היא מסמלת עבורו וכיצד הוא יכול ליישם אותה בחייו האישיים והציבוריים.