אתה

ידעתי.
זה פשוט היה צפוי.
אני לא מאמינה שנתתי לך לגרום לי לאהוב. אתה הראשון שגרם לי ליפול בפח הזה, אהבה. ואתה האחרון שאי פעם יגרום לי ליפול בו.
אם רק היית יודע כמה בכיתי. כמה רעדתי. כמה כעסתי.
אני לא יכולה למצוא אפילו את המלים כדי לתאר לך כמה חרא אכלתי בגללך.ואני? אני בכלל לא רציתי להיפרד. אבל אתה נתת לי ללכת. נתת לי ללכת בדיוק באותה קלות שבה נתתי לך בטיפשותי להכנס לי לחיים.
טיפשה.
אני אהבתי אותך. אהבתי.
אני בטחתי בך. בטחתי.
אני נפתחתי בפניך. נפתחתי.
אני חלמתי עליך, אני חיכיתי לך, אני הראיתי לך, אני נתתי לך, אני האמנתי לך, אני ויתרתי לך, אני סלחתי לך.
ואתה? מה אתה עשית?

אתה שלחת יד גדולה וגסה הישר לבית החזה שלי. פתחת אותו בלי טיפת עדינות, אפילו בלי הרדמה- פשוט ככה. כאילו הייתי צעצוע חסר תחושות. כשהגעת ללב שלי, תפסת אותו חזק חזק, לפתת אותו בעוצמה- ולא שחררת. מחצת אותו. ניתצת אותו. ריסקת אותו. ומיד לאחר מכן פיזרת את השברים על הרצפה, והשארת אותי לאסוף אותם.
יש לי חדשות בשבילך- אני לא מצליחה למצוא את השברים עד עכשיו. וגם אם אמצא את כולם ואמצא בי את הכוחות להתכופף ולאסוף אותם אלי- אין לי את הדבק שיאחה אותם מחדש. כי הדבק הזה הוא אתה. לא שזה משנה לך בכל מקרה.

אני עדיין בוכה בגללך, אידיוט.
אני עדיין רועדת בגללך,אידיוט.
אני עדיין חולמת על החיבוק שלך, אידיוט.
אני עדיין רוצה אותך. מה אתה לא מבין פה?
ואתה צריך לחשוב. זה ברור לי לאן זה מוביל. מה יש לחשוב? אם אתה מרגיש אתה מרגיש.
אני אוהבת אותך, לעזאזל. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.
ידעתי שאסור לי לבטוח. ידעתי שאסור לי לאהוב. ידעתי שאסור לי להישבות.
ואתה רק הוכחת לי כמה זה כואב. כמה זה קשה. כמה זה שובר.
אני מסתובבת כבר יום שלם בלי לראות שום דבר. מסך דמעות מפריד ביני לבין העולם. ואתה הורדת אותו- אתה.
אני רוצה שתקרא כל מילה ומילה ממה שאני כותבת עכשיו. אני רוצה שיכאב לך. אני רוצה שתבין דרך מה העברת אותי. כשתראה את המלים הבאות אני מקווה שהלב שלך יתהפך ויצטמק ויתכווץ וימחץ, בדיוק כמו שקרה לשלי:
אתה השארת אותי עם בור פעור שלא יתמלא.
אתה השארת אותי עם פצע מדמם שלא יגליד.
אתה השארת אותי עם צלקת שלעולם לא תימחק.
ואתה יודע מה משגע אותי?

שאני עדיין אוהבת אותך…

 

המנגינה לעולם נשארת

להרגיש מחובר לבן אדם שאף פעם לא הכרת זאת הרגשה מוזרה. אני חושבת שכולם ברגע מסוים מתחברים אל בן אדם שהם לא הכירו ואולי לא יכירו לעולם. זה חיבור שנוצר בעיקר עם אומנים דרך המוסיקה שלהם. היום, כמעט לכל בני הנוער יש את האנשים שלהם, אלה שהשמות שלהם מופיעים ברשימת המוסיקה שלהם על המחשב. ולמרות שהם כנראה אף פעם לא פגשו את אותם מוסיקאים, השירים שלהם הצליחו לגעת באותם בני נוער , המוסיקה שלהם יצרה חיבור בין אותו נער או נערה שיושבים עכשיו מול המחשב ומקשיבים למוסיקה לבין אותו אמן שכתב את המוסיקה הזאת.
לפעמים, אותו אדם שכתב את המנגינות שגרמו לך לבכות ולרקוד, פשוט מת.

אפילו שאף פעם לא ראית פנים מול פנים את אותו מוסיקאי, יש תחושה שמשהו אבד. הידיעה שהוא לא ייצור יותר מוסיקה, ההבנה שלא תוכל ללכת להופעה שלו כמו שתמיד חלמת, שכבר לא ייצא לך לבקש ממנו חתימה בקול מגמגם, הידיעה שאדם שאהבת, אף על פי שלא יצא לך להחליף איתו מילה, הלך לעולמו.

יש איזו מן צביטה קטנה בלב, הרגשה של פספוס. זאת אבידה שאף פעם לא חשבת שתצרך להתמודד איתה, אבידה שלא ידעת בכלל שהיא קיימת. נראה שפשוט אין תגובה מתאימה למקרה שכזה.
היום עובר, ובדרך חזרה מבית הספר אתה דוחף את האוזניות אל הגולגולת, מפעיל את האייפוד, והקול הנשמע הוא הקול של אותו זמר שמת רק אתמול. פתאום, מורגשת אי נעימות, ואתה מעביר שיר, אבל זה לא מעלים את התחושה הלא נעימה.
הזמן עובר, אותו אדם הופך להיות כמו שאר האומנים שהכרת שגופתיהם כבר היו בקבר. אבל זה לא אפשרי לשכוח את אותו היום שבו אותו אדם באמת מת.
לפחות המוסיקה שלו לא מתה יחד איתו.

פוסט זה מוקדש לאטה ג'יימס, אני בטוחה שלרובכם לא יצא להכיר אותה, היא הייתה זמרת נשמה אגדית, אחת הזמרות היותר גדולות שהעולם הזה זכה בהן. אישה שהצליחה לשעשע ולהוריד דמעות ( לפחות ממני) בו זמנית. היא הייתה בן אדם מיוחד, אישה שהצליחה לרגש אותי רק בזכות קולה.

ואני, אני תמיד אזכור את ערב ה20 בדצמבר, אני אזכור את הרגע שבו גילתי שאטה ג'יימס נפטרה.

 

 

הכשלון

הרגע קיבלתי את הציון הסופי שלי במתמטיקה למחצית הזאת. הוא לא טוב כמו שקיוויתי שיהיה, אבל אני לא יכולה להגיד שציפיתי ליותר בהתחשב בהישגים שלי במהלך הסמסטר.
אני לא אגיד שאני לא טיפה מאוכזבת, אבל אני גאה. אני גאה בציון הזה, נמוך ככל שיהיה. כי הוא חלק ממה שעושה אותי מי שאני.
ההתמודדות עם הציון הזה היא למעשה מעין התמודדות עם כשלון קטן. כשלון שאני גאה בו, כל כך גאה בו.  אז למה אמא לא מבינה את זה? למה המורים לא מבינים את זה? למה המערכת כולה לא מבינה את זה?
אני אינטילגטנית. עם כל הצניעות, אני באמת אינטילגנטית, ואני לא מתביישת בזה. אני יודעת שאני אינטילגנטית. מה בדיוק נותן למורה למתמטיקה זכות לחשוב שאני פחות אינטילגנטית בגלל ציון? מה נותן לגיטימציה לאנשים להמעיט בערכי בגלל ציון במקצוע מסויים?
אי- הצלחה במקצוע כזה או אחר לא עושה אותי טיפשה. זה לא עושה אותי כסילה. זה הופך אותי ללא מושלמת. זה הופך אותי לאנושית. למה אני צריכה להתנצל על זה?
נמאס לי להשפיל את הראש בייאוש בשיעורי מתמטיקה כשאני שומעת את הנאומים חסרי התוכן של המורה לגבי שיקול הדעת שצריך להפעיל כל מי שקיבל מתחת לציון ככה וככה לגבי מידת ההתאמה שלו לX יח"ל.  נמאס לי לראות ילדים אחרים מושפלים על ידי מורה למקצוע כזה או אחר בגלל הכשלון שלהם במבחן טיפשי אחד. אני לא אסבול עוד ילד אחד שיגיד שאין לו סיכוי בגלל אמרה חסרת מחשבה של מורה מתנשא.

אני בן אדם. רק בן אדם.
אז אני טובה יותר בתחום אחד וקצת פחות בתחום אחר. אני נכשלת. אני עושה טעויות. אני לא תמיד משתדלת, אני לא תמיד מתרכזת.
אחנו בני אדם. רק בני אדם.
אנחנו נופלים וקמים, אנחנו טועים ולומדים. אנחנו מנסים ומוותרים, נכווים ונזהרים.

נפילה טובה תמיד עוזרת לאמוד את המקום שבו אנחנו נמצאים. אסור לי לשכוח את זה.

חיי עם הפייסבוק

פייסבוק, הרשת החברתית שהוקמה לפני כ-7 שנים על ידי מארק צוקרברג ורק 5 שנים פתוח לקהל הרחב, כל כך קל לשימוש, חינמי, הכל שם ומה שלא שם, לא קיים והכל כל כך פתוח והכל פרוץ ואם הכרת מישהו היום ממש אין בעייה, להקליד את השם שלו על המסך וברגע להיות חבר שלו ופתאום אם אתה תתאמץ קצת, או שלא באמת… אתה יודע עליו הכל, מי החברים שלו איפה הוא לומד איפה הוא למד איפה הוא גר ואיפה הוא עובד. הכל פרוץ ואתה לא חייב להתאמץ הרבה בשביל להתמכר. וכל הזמן מחפשים אותך אני אישית ביום מקבלת כ-5 הצעות חברות או אפילו יותר וחלק מהם לא ראיתי בחיים שלי, ואני מוכנה להתערב שלפחות אחד מכם אישר מישהו שהוא לא מכיר. כדרך אגב, לא רחוק מת"א, בשהם יש מישהי שנמצאת בכל רשימות החברים של התלמידים בתיכון והיא לא אמיתית כולם חברים שלה, אבל היא לא קיימת. אז עד כמה חולני האינטרנט יכול להפוך? שכל מי שרוצה את הפסיק של המידע עליי יכול פשוט לגשת למחשב הפרטי שלו ולדעת עליי הכל? ואי אפשר באמת למנוע ממי שרוצה את המידע הזה מלהשיג אותו כי עם כל החסימות שאני אשים לא ימנעו ממנו להשיג את המידע הזה עליי. הפייסבוק הזה הוא טראגי בשבילי יותר מידי חוויות לא טובות לפעמים יש מקרים שאני פשוט אומרת "חבל שאני יודעת" כי באמת היה עדיף לי לא לדעת יותר מחצי הדברים שגיליתי דרך הפייסבוק, חלק מהם זה שבקיץ האחרון בחודש יולי, נכנסתי לפרופיל של חבר קרוב וגיליתי שהסיבה שלא שמעתי ממנו כבר כמה ימים היא זה שהוא התאבד. רק להכנס לפייסבוק זה כבר סבל בשבילי וזה כואב וזה מיותר. ואין לי כוח יותר לשמוע על הדבר הזה שנקרא פייסבוק יותר אין לי כוח שביום ההולדת שלי יהיו לי על הקיר 300 פרסומים של "יום הולדת שמח" בלי כוונה אמיתית אלא מתוך שגרה. לא בא לי לשלוח לך "POKE" מה הטעם בזה? זה באמת מהנה? אני לא רוצה להיות מוזמנת לכל אירוע שיש בישראל (או בחו"ל), ואם בכלל להיות מוזמנת לאיזה אירוע ששלחו לי הזמנה אליו כאדם אקראי או כחלק מהזמנה קולקטיבית, מה קרה? שכחתם שיש דבר כזה טלפון? שיש דבר כזה להזמין אישית מישהו שאתה באמת רוצה שהוא יגיע לאנשהו.. אני שונאת שאומרים לי שפייסבוק הוא "ה-דבר"ושאם אני מוחקת את הפייסבוק שלי אז אין לי חברים, ושאני מנותקת מהעולם. אני לא מנותקת מהעולם, אני מחוברת לעולם המציאותי ולא לפנטזיה של אני מכיר 800 אנשים והם חברים שלי. לא חייה באשליה הזו של החברה הדלה שלנו. והפייסבוק הזה מקור לבעיות ולבלבולי שכל. עם כל הפרסומות האלה שמנסום למכור לי את העולם ככה שמרוב העצים לא בקושי רואים את היער. ולמחוק את המשתמש – אי אפשר. אז נשארים פגועים, מבחינות פרטיות כמובן ונשארים עם צלקת בחברה שאי אפשר לכסות וגם אי אפשר להעלים גם עם הניתוח הפלסטי הכי טוב בעולם.

מסע ואהבת- חוויה בהמשכים

הרבה זמן חיכיתם אבל עכשיו זה כאן- סיכום החוויה האישית של כתבתנו טל יעקובי מהמסע המדהים שנקרא "ואהבת לרעך כמוך"

עליינו לאוטובוס בתשע ונסענו לכיוון כפר חבד, כמובן שכולנו לבשנו צנוע יותר כדי לכבד את המעמד …

הגענו לבית חבד ,קיבלו אותנו יפה מאוד,הסבירו לנו על ההיסטוריה של בית חבד ,ומה החשיבות שלו .

אם זה מעניין אתכם ,[וזה כן מעניין ,אותי זה עניין]אתם מוזמנים לקרוא קצת באתר בית חבד :

http://www.chabad.org.il/Articles/Articles.asp?CategoryID=153

לאחר קבלת הפנים ,חולקנו לקבוצות של בנים לחוד ,ובנות לחוד [מפתיע]…

אני נבחרתי מהקבוצה של יהודה וישראל להנחות את מעגל הבנות ,והבנות של חבד הכינו גם הן בעצמן פעילות …

התחלנו עם הפעילויות שלהן ,והפעילות הראשונה שהן הכינו היא מעגל בתוך מעגל ,

שהנמצאים בתוך המעגל עם הפנים לאלה שמחוץ למעגל ובעצם נתנו לנו זמן קצוב של עשר דקות לדבר עם הבנות של חב"ד על כל נושא שעלה לנו לראש,

כך שממש יצא לנו להכיר אחת את השנייה.

בתוך המעגל החלפנו פעמיים זוגות ,ואני יכולה להגיד ספציפית עליי ,שהבנתי לחלוטין את אופן החיים שלהן ,ואיך הן מתנהלות ביום יום …

אולי זה ישמע קצת מתנשא בתור אחת שהעולם הוירטואלי זה כל חייה ,[כן כן ,הטכנולוגיה כבשה את העולם]אבל מוזר לי,שנערות בגילי חיות ביום יום ,

מבלי לדעת מה זה יוטיוב ,פייסבוק ,ומוזיקה שהיא לא מהמגזר הדתי …

אני בנאדם מאוד קשור למוזיקה ,ומוזר לי לראות את העולם הסגור הזה ,שלא מוכן להיות ,ולא רוצה להיות פתוח לסגנונות מוזיקה ,ואו סגנון חיים אחר …

מפה לשם ,הפעילות הראשונה הסתיימה ,והתחלנו פעילות ממש חמודה ,כל אחת קיבלה כוס [חד פעמית כמובן] עם משפט עלייה ,וסוכריות כאלו בצבעים …

ההוראות היו ,אם אני מסכימה עם המשפט ,אני שמה בכוס סוכריה צהובה ,אם אני קצת פחות מסכימה ,אני שמה בתוך הכוס סוכריה כחולה ,ואם אני לא מסכימה בכלל ,

אני שמה סוכריה אדומה …

לאחר שכל הכוסות עברו בין כולן ,כל אחת אמרה כמה סוכריות מכל צבע יש בכוס שהיא קיבלה ,ומה היא חושבת על המשפט שרשום על הכוס …

הפעילות הזאת ספציפית ,עוררה קונפליקטים בינינו הפעילים של יהודה וישראל ,לבין הבנות של חבד .

התחלנו דיון מעמיק על המשפטים שהיו רשומים על הכוסות,בחלק מן המשפטים הסכמנו בינינו ,ובחלק לא …

הפעילות הזאת לקחה המון זמן ,אז בסוף לא הספקתי להעביר את הפעילות ,אבל לפחות יצאנו שבעי רצון מהפעילות של הבנות …

ירדנו למטה ,אכלנו קצת פיצה ,ומשם ,במעבר חד מאוד ,נסענו לים !

היינו בחוף פלמחים ,נהנינו ,אכלנו אבטיחים,ולבסוף כולם הוציאו את השמפואים ,סבונים וכו ,וכמו פאדחנים התקלחנו כולם במקלחות שבחוף …

[כמובן עם בגדי ים -מה אתם חושבים שאנחנו סוטים?!]הרבה קצף עף באוויר ,והמשכנו במסענו לכיוון תלאביב …

כולם נכנסים למועדון,מניחים תיקים,ויוצאים ישר לארוחת ערב בכרם התימנים :)

היה שמח מאוד ,הרבה אוכל,שירים ,תיפופים על השולחן וכמובן,כיף.

חזרנו למועדון ,עייפים מאוד ,אבל באנרגיה טובה ,התחלנו מעגל הקשבה גדול ,כשאר החוק היחיד ,הוא שצריך להקשיב אחד לשני ,כאשר התור הוא שלך …

המשכנו במעגל ,שהיה כלכך מעצים ,כיף ,ונותן תחושה טובה ,כמעט שלוש שעות ,והלכנו לישון …

משום מה ,היה כלכך קר בלילה ,כן .

שכחו לכבות את המזגן ,וקמתי בבוקר, ומצאתי את עצמי מכוסה במגבת הרטובה מהים ,כי לא היה לי משהו ארוך …

קמנו לארוחת בוקר ,בורקסים ,שוקו,קוראסונים ועוד שטויות ,קצת זמן חופשי בפאנן ,

ואז התחלנו לרקוד ולהשתולל ברחבת המועדון ,לקצב השיר "זיבן"

זיבן זיבן

זיבן זיבן

להלן דוגמא לבורות שהצגנו במשך כל הבוקר:

http://www.youtube.com/watch?v=-YGae8hMeDg

מפה לשם ,עשו לנו הפתעה ,וארגנו לנו סדנאת אלתור ותאטרון קצרצרה .

זה היה שיא הבושות של המסע ,השתוללנו והתפרענו עם הדימיון ,באמת שהיה כיף …

לסיכום ,המסע הזה גיבש ,לימד ,גרם לי ספציפית להבין דברים על העולם ,ואפילו על עצמי ..

פשוט חוויה מעצימה .

סדנת תיאטרון, תמונת פרופיל

סדנת תיאטרון, תמונת פרופיל

גלעד, עם כל הכבוד וכל הסימפטיה- המחיר כבד לי.

מזל טוב. בשעה טובה נחתמה עסקה והמוני אנשים נאורים והומניים צוהלים ברחובות. אפשר לפתוח את השמפניה, אפשר לשחרר את הבלונים עמוסי ההליום לאוויר ולהתחיל לחגוג.

רגע, עצרו רק לרגע וחשבו בהגיון, עם המוח, לא עם הלב.

1000 מחבלים. רוצחים. פושעים.
מוות ושנאה זורמים בדם שלהם. מוות של אלפי אנשים (לא) יושב על המצפון שלהם. משפחות מפורקות וקרועות מסתתרות מאחורי השם שלהם.
השם שלהם מגואל בדם של אחים, חברים, מכרים, קולגות, חברים לספסל הלימודים, הורים, בני זוג ואהובים אחרים שפעם היו בני החיים. פעם היו.

באמת יפה ונאור להגיד שלחמאס כבר יש מספיק מחבלים. ממש מעורר הערצה לשמוע שחיים של אדם אחד לא ברי מחיר. קאט דה בולשיט.

כן, גם לי יש לב. וכן, אני גם הומנית. ברור, כואב לי לראות מישהו סובל חמש שנים, וכמובן, גם בי יש צד אנושי (אבל לא נאור וטהור ומצטדק כמו שלכם, אלא מה). גם אני רוצה לראות משפחה מאוחדת שמשלימה את עצמה מחדש שוב. אבל לא בכל מחיר. לא במחיר כל כך כבד.
ברור שאני מאושרת כשאני רואה את אביבה או נועם שליט בוכים מאושר, קורנים. כן, זה עושה לי טוב לראות את גוון העור הנורמלי של יואל חוזר לפניו.
אבל כאן נכנסים לתמונה המוח וההגיון, הריאליזם והמצאיות.

אלף (1000!) המחבלים האלו רצחו, פצעו, פירקו וקרעו. הם שברו משפחות. הם עינו נפשות. הם ניפצו בתים. הם קרעו לבבות. מגיע להם לשבת בכלא, מגיע להם כל כך. גם ככה העונשים הקלים במדינה הזו ותנאי אחזקת השבויים בבתי הכלא לא ממצים איתם את הדין כמו שהייתי רוצה, אז לפחות שישבו בכלא. משגע אותי לחשוב שעוד יום- יומיים הם הולכים לחזור למשפחות שלהם, לחיים שלהם, לשגרה שלהם (שכוללת בין היתר תכנון פיגועים שמי יודע אם יגוע גם אליך ואלי).  מצטערת, אבל זה לא צדק.

מעבר לזה, מה איתנו? עם המתגייסים לעתיד, עם החיליים העכשוויים. החטוף הבא יכול להיות כל אחד מהם, מאיתנו. ומה אז? שוב נשחרר את כל המחבלים? מה החמאס יכול להסיק מכל העניין אם לא הקלות בה ניתן להשפיע על הרגש הישראלי.

על כל דמעת שמחה של אביבה ונועם,  תבוא גם דמעת אבל של אם ואב שכולים לעתיד.
על כל מחיאת כף של הציבור התמים והאובר אמוציונלי, תבוא לחיצה על ההדק שתקרע לגזרים עוד משפחה.
על כל דיווח אופטימי ושמח שנושא את שמו של גלעד, יבוא גם דיווח בראש מורכן על עוד חלל.

כל מה שאני אומרת, זה שעם כל הכבוד וכל השמחה, רק תפעילו את השכל. ואת הרגש- אבל לכיוון ההפוך.

הבית שמעבר לים

אני מסתכלת על הארון המתרוקן בחדר המושקע שהקצו לי למשך השהיה שלי פה ואני יכולה להרגיש את הדמעות מתקבצות לכדי גוש עיקש שלא נעלם במורד גרוני. אני בוחנת את הבית היפהפה בו קיבלתי מעמד זמני על תקן דיירת- בת משפחה בשבועיים האחרונים, ואני מרגישה את העצב שפשוט לא עוזב. אני מנהלת את אחת השיחות האחרונות עם בני הבית שהיו הרבה יותר מבני משפחה עבורי בשבועיים האחרונים ואני כבר יכולה להרגיש את הגעגוע. משהו בי עוד לא מעכל את הפרידה. אני עוד לא מוכנה לעזוב. השבועיים האחרונים היו ניתוק מוחלט מהמציאות, הם היו פשוט גן עדן אופורי שהיה כלוא בבועה של סקרנות ושמחה. אבל גם סופה של הבועה הזו היא להתפוצץ, וזה עומד לקרות בעוד רגע כשאהיה על המטוס.

אני יושבת ושוברת את הראש כדי לנסות למצוא דרך לתאר את השבועיים האלה, אבל אני פשוט יודעת שכל המאמצים האלה הם לשווא- כי באמת אין שום דרך לתאר את החוויה המדהימה הזו שניתנה לי הזכות לקחת בה חלק במילים או אפילו בתיאורים ארוכים ומפורטים.
אני זוכרת עוד את היום הראשון למסע הזה, כשההתרגשות והסקרנות היו בשיאן. נזרקתי למים ועם הימים שחלפו למדתי לשחות (מבחינה חברתית, לימודית ואישית). היום אני מסירה מעלי את גלגל ההצלה ואומרת בשיא הגאווה- הייתי שם. לא בלוס אנג'לס, אלא בחיים של מישהו אחר. בחיים של ילד אחר. בחיים של משפחה אחרת. בחיים של קהילה, סביבה, אומה אחרת.
ויודעים מה? לא טבעתי שם, אפילו לא במים העמוקים.
עברתי כל כך הרבה דברים אינטנסיביים בפרק הזמן הזה, ומכל אחד מהם למדתי משהו אחר. מכל אחת מהחוויות לקחתי איתי משהו אחד להמשך הדרך. בבית תשובה הבנתי כמה כוח יש לקהילתיות וגם גיליתי שאת הדת אפשר גם לנתב למקומות כל כך טובים שבכלל אינם קשורים אליה. ממוזאון הסובלנות יצאתי מצומררת עם הבנה שלכל אחד מאיתנו ניתן כוח לגיטימי ובעל השפעה. הבחירה לאן לנתב את הכוח הזה גם היא נתונה בידינו. כמה כוחות שמנותבים כולם למקום חיובי יכולים לגרום לשינוי משמעותי. בברלי הילס נחשפתי למיטב השואו האמריקאי (שבאופן אישי אני סולדת ממנו) שהתבטא בחנויות מעצבים ואופנת קוטור, מכוניות יוקרתיות ונוצצות ואפילו הנשים עם הכלבים הקטנים ונעלי העקב שלא יביישו את ליידי גאגא שנראו ממש כאילו נשלפו מתוך סרט הוליוודי. בניגוד מוחלט- בסקיד רואו ראיתי את הצד השני של המטבע. שם למדתי להעריך את מה שיש לי ולתהות איפה האכפתיות של האנשים שאותם ראיתי רק כמה ימים קודם לכן יושבים במסעדה מובחרת בהוליווד.
מעבר לכל החוויות הספקתי גם ללמוד המון על עצמי בפן האישי.
אני לא יכולה לשים את האצבע על משהו מסויים שהשתנה בי, אבל אני בהחלט מרגישה שינוי. התבגרתי, למדתי להבין ולקבל, עברתי דברים שרק חיזקו את העקרונות שלי.
עם כל הירידות וכל העליות למדתי לא לשפוט אחרים לפני שאני נותנת לעצמי את ההדמנות להכיר אותם באמת, ועד כמה שזה נשמע קלישאתי- זה נכון. אני חושבת שזה הדבר שממלא אותי סיפוק יותר מכל דבר אחר שעברתי כאן- היכולת להכיל.
תודה לכל מי שלקח חלק בתוכנית המדהימה הזו, זו היתה זכות אדירה בשבילי. אין לי שום דרך לתאר את הסיפוק שאני מרגישה.
תודה למשפחות המארחות, לממנים, להורים, למארגנים ולתלמידים.

בית

ואהבת לרעך כמוך- חוויה בהמשכים

בין ה21 ל23 לאוגוסט יצאנו כ40 איש ממועדון "יהודה וישראל" למסע שישאר בזכרוננו לעד. כותרתו הראשית הייתה "ואהבת לרעך כמוך", פתגם שהוביל פרויקט של חודש שלם של חוויות חדשות ושילב את פעילותם של כל הצוותים במועדון ושל הזולת. טל יעקובי כתבה על המסע המשמעותי הזה ועל החוויות שבו בכתבה בת שני חלקים, והרי החלק הראשון לפניכם:

אז זה לא סתם עוד טיול שמטפסים על הרים, רואים נופים יפים, ונהנים מהרוח הטיולית…
זה היה טיול מעצים, חזרתי ממנו בתחושה כלכך חזקה, בתחושת סיפוק שעשיתי משהו בחופש הזה.
למרות שמלבד שלושת ימי המסע, בחופש הזה הייתי בשלושה שבועות בעוד טיולים שמטפסים על הרים,
רואים נופים יפים, ונהנים מהרוח הטיולית… מסע כלכך קצר, אבל בעל עוצמה חזקה מאוד !

השביל לקברו של רוטשילד

השביל לקברו של רוטשילד

אז נתחיל, כמו כל סיפור, בהתחלה. הגענו ב21 לאוגוסט למועדון יהודה וישראל בשעה שמונה וחצי בבוקר,התארגנו ליציאה, ובתשע וקצת כבר היינו על האוטובוס לכיוון גן הנדיב שנמצא מדרום לזכרון יעקוב. גן הנדיב נקרא כך משום שהוא נבנה בהוקרה סביב קברו של הברון (הנדיב) רוטשילד. עשינו סיור קצרצר בגן היפיפה והמטופח, ראינו את הקבר וישבנו לארוחת הבוקר הרשמית הראשונה של המסע ולפעילות פתיחה למסע …
הפעילות כללה "בליינד דייטים" קצרים אחד עם השני ,עם משימות הזויות ,וכל מיני שטויות שהעסיקו אותנו במשך קרוב לשעה ובשביל האווירה הטובה, אפשר להגיד שניסינו ללמד את "המנון" המסע (המירכאות הן משום שלא זכור לי ששרנו אותו עוד פעם במסע :) )
אבל עדיין, בשביל פעם אחת זה היה מלא באנרגיות, רקדנו שרנו ונהנינו…

האוטובוס נוסע, גיטרות מנגנות, ובאווירה התל-אביבית, שרנו מזרחית.
סתם לא. שרנו רק שיר אחד במזרחית. בכל מקרה, בלי קשר למה ששרנו ולא שרנו, האווירה באוטובוס הייתה נהדרת, מי שרצה לישון ישן, מי שרצה לשיר ולנגן שר וניגן, מי שרצה לצלם את הישנים והמנגנים צילם וכל השאר השתתפו בחידוני האוטובוס שהעבירו הרכזים הנהדרים שלנו.
ואם כבר מדברים על שבשבת הרוחות ועל דברים נהדרים, לקראת השעה שתיים הגענו לפקיעין- כפר שרוב האוכלוסיה שלו היא דרוזית , הממוקם בצפון הארץ. (למי שרוצה לדעת עוד על פקיעין ועל הקשר החזק בין הכפר לישראל וליהדות, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה :http://www.peqiin.co.il/%D7%A9%D7%98%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D/ ולקרוא על שטר 100 השקלים שלחלקכם יש בארנק מדי פעם, ועל דברים רבים אחרים)

אז מה בעצם עשינו בפקיעין ?
פגשנו בני נוער שפעילים בתנועת הנוער הדרוזית בפקיעין ,ראינו סרטון קטן על הכפר, ואז כמובן איך אפשר בלי אוכל ? התכבדנו באוכל דרוזי, ולכל אלה שחושבים שיש להם רק פיתות, עלי גפן ולבנה, אז לא. אכלנו המון, וגם כששבענו, המשיכו לשאול אם אנחנו רוצים עוד ועוד… הכל עניין של כבוד ,גם אצל הדרוזים וגם אצל המוסלמים ,כבוד תמיד במקום הראשון ,ובגלל זה תמיד הערכתי אותם ברמה מוגזמת… אחר כך יצאנו לסיור קטן בכפר ,מקום ממש מדהים ! מעל גגות הבתים, חבלי הכביסה, והאווירה האותנטית של פסגות ההרים המבצבצות קורצת לי כמו הציור על העטיפה של "לואקר".

מימין פקיעין משמאל לואקר

מימין פקיעין משמאל לואקר

יצא לי להכיר את הנוער הדרוזי באופן אישי ,עם חלקם דיברתי על דברים שאני אוהבת והם אוהבים לעשות, ועם חלק אני עדיין בקשר בפייסבוק… אחרי יום עמוס ,ונסיעה של עוד שעה וחצי ,הגענו למעיין צבי …איפה שאנחנו אמורים לבלות את הלילה,דווקא מקום ממש חמוד עם בריכות דגים ושטויות כאלה.

אחרי כל הכיף ,עשינו עצירה מהכל ,והגיע אלינו אורן אלמוג בן ה18.
אורן במשך שעה וחצי או אפילו יותר, סיפר לנו את סיפור החיים המדהים שלו, באמת שלקחתי אותו ואת האופן שבו הוא מתמודד עם הקשיים שלו כדוגמא לחיים. אני לא ממש מרגישה בנוח לספר את הסיפור שלו, אבל מי שמעוניין יכול בקלות לקרוא באינטרנט את הסיפור. בכל מקרה, אורן היה ממש חמוד, ענה לכולם על שאלות, ונשאר איתנו לאכול ארוחת ערב. (לאחר המסע הוא גם הגיע למועדון ונהנה יחד איתנו מהופעה מקפיצה ומטריפה של להקת מרסדס בנד)

עכשיו השעה הייתה כבר כמעט חצות, והלילה של פעילי יהודה וישראל רק מתחיל, הגיטרות יצאו מהקייסים, צחוקים, פוקר לתוך השעות הקטנות של הלילה (לא על כסף אמיתי, אין מה לדאוג), אך בעיקר, מעט מאוד שינה… אני ישנתי שעה, שמילאה לי את המצברים לקראת הפוסט הבא :)

ערבות הדדית- על דרך השלילה

מה זה לא ערבות הדדית בשבילי ?

*מנוסח בלשון זכר אך מכוון לשני המינים כאחד

- כשאתה לא מנסה לקבל את האחר, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה שונא סתם ככה ללא שום סיבה או מניע מאחורי זה, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מתנהג בצורה בוטה ולא חברית לאדם שלא מגיעה לו התנהגות שכזו, זו לא ערבות הדדית בשבילי
- כשאתה משפיל אדם אחר, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מתנהג באופן לא חברי לסביבה שלך, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה לא מגלה סימפתיה או אמפתיה כלפי האחר, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה חסר רגישות, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה דורס אחרים על מנת להתקדם, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מתנהג באנוכיות, "באגואיסטיות", זו לא ערבות הדדית
- כשאתה חסר כבוד או דאגה לסובבים אותך, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה דוחף בתור, מקלל ללא סיבה, מעביר ביקורת על אדם שאינך מכיר, דובק ברושם ראשוני, פוגע ברגשות
- כשכל אחד לעצמו וכל השאר שיקפצו לו, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה לא מודע או דואג למה שקורה סביבך, זו לא ערבות הדדית
- כשאתה מקנא, שונא או נוהג ברוע, זו לא ערבות הדדית

כל אלו ועוד אינם ערבות הדדית מבחינתי, ואני מקווה שגם מבחינתכם

ערבות הדדית- אהבה שאינה תלויה בדבר

ערבות הדדיתישנם הרבה סוגים ואינספור דוגמאות לערבות הדדית בין אנשים, בין אם מדובר בחיבוק ותמיכה בחבר בשעת הצורך או אפילו העלאת מודעות לגבי מצב קיים בציבור הרחב, אך בכל הסוגים והמקרים ישנו גורם מאחד פשוט- חוסר האינטרס הממשי. ואולי באמת לאחר הסמינר הזה בגבעת חביבה, אני סוף סוף מבין שמבחינתי ערבות הדדית שקולה וזהה לאהבת חינם, לקשר שאינו תלוי בדבר בין אדם והסובבים אותו הנובע באופן אותנטי מעצמו ולא משום מניע אישי או גורם מחבר.

רכזי הנוער היקרים שלנו אמרו שבסוף הסמינר יחשפו בפנינו את ההגדרה לערבות הדדית, אבל מכל מה שעברתי ביומיים האחרונים הגעתי להבנה שהגדרה מוחלטת לא קיימת, משום שערבות הדדית מסמלת משהו אחר אצל כל אדם וההגדרה לערבות הדדית היא אישית לחלוטין, כמו שאומרים בלעז- אינדיבידואלית.

לסיכום אני מוכרח להוסיף שערבות הדדית היא מכלול של דברים, ברמות שונות ובעוצמות שונות, ושלדעתי על כל אדם לחשוב מה היא מסמלת עבורו וכיצד הוא יכול ליישם אותה בחייו האישיים והציבוריים.