סביבות 11 בלילה. אני יושבת במסעדה עם חברות לפני בילוי של יום שישי. טלפון מחברה אחרת. אני עונה בלי להסס והיא אומרת לי בקול מפוחד, מפחדת מהתגובה שלי "יש לו חברה?". אני נכנסת לפייסבוק ומגלה בדרך הכי נוראית שיש שהוא בגד בי- הוא עם מישהי אחרת. והוא אפילו לא טרח להיפרד ממני.

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, אתה יודע. אני לא מוצאת את מלים מספיק עוצמתיות כדי לתאר לך כמה פגעת בי. אתה בגדת בי. אתה ניצלת אותי. אתה שברת אותי.  אני לא יודעת מה יותר פוגע בי, עצם הבגידה או עצם זה שאני האחרונה לגלות. מסתבר שכולם ידעו, חוץ ממני. טיפשה.
קל לי מאוד להאשים את עצמי כרגע, לטעון שהיא חייבת להיות יותר יפה, יותר חכמה, יותר מצחיקה ממני- הרי הלכת איתה. אבל אתה יודע, יש לי חברים מספיק תומכים כדי להחזיר אותי לקרקע ולהזכיר לי שזו לא אני שלא טובה מספיק. זה אתה. אתה בגדת וזה מעיד עליך הכל. אתה לא מסוגל להביא את עצמך לסיפוק, כי הדשא של השכן תמיד יהיה ירוק יותר בעיניך. אז אתה עובר מאחת לאחת, ממיטה למיטה, מנסה לכבוש עוד יעד וחש סיפוק אדיר לראות מה יש בכוחך לעשות. זה בטח מרגיש כל כך טוב לפגוע במי שאוהבת אותך, נכון? זה בטח מאוד מספק לדעת שאתה משאיר צלקות בלבבות של אחרות. אבל בסופו של דבר אני פשוט מרחמת עליך, כי אתה רודף אחרי משהו שלא תשיג לעולם.
אני זוכרת את כל הפעמים שבהם שכבנו יחד במיטה, מחובקים. הרגשתי הכי מוגנת בעולם, הכי בטוחה וחסינה. לא ידעתי שהפגיעה האמיתית לא תבוא מבחוץ, היא תבוא מהחומה האיתנה שעד לפני מספר שעות  הרגשתי מוגנת בצילה. לא ידעתי שכל המחוות האלו היו רק העמדת פנים.
תן לי לגלות לך משהו, אתה צפוי. מאוד צפוי. אבל המשחק שלך הוא כל כך אמין, אפילו אני נפלתי בקסמיו. אני יודעת שזה לא אישי, אתה רגיל לזה. אבל אני אשקר אם אגיד שלא כואב לי כרגע.
קשה לי לחשוב כרגע. כל מחשבה פשוט קורעת אותי מבפנים. אני חושבת על כמה הייתי טיפשה ועיוורת, ואיך זה קרה לי. אני חושבת על כמה טוב לך עכשיו. אני חושבת על כמה כואב לי. חשבתי שבגידות קורות רק בסיפורים, שזו דרמה לא אמיתית. אבל אתה גרמת לי לחוות  את הדרמה הזאת על בשרי.
אתה יודע, אני זוכרת שבתחילת הקשר תמיד אמרתי לך כמה אני מפחדת להיות עוד שם ברשימה, שלא יהיה לי ייחוד. אתה זוכר מה אמרת לי? אתה אמרת לי שאני צריכה ללמוד לסמוך עליך. חה, כמה אירוני. אתה הולך להיות הסיבה שבגללה אני לא אוכל יותר לסמוך על אף אחד.
אתה יודע שאני לא מאמינה בכלום, אני סקפטית לגבי הכל. זה אחד הדברים שהכי שנאת אצלי, לא?
בכל מקרה, יש רק דבר אחד שאני מאמינה בו- הוגנות. אתה יכול לקרוא לזה קארמה. What goes around comes around . אני יודעת שהכל יחזור אליך, במוקדם או במאוחר. אתה תלמד בדיוק כמוני כמה מסוכנת היא אהבה וכמה קשה לבטוח באחרים. אתה תקבל את המנה שלך, ואז אולי תבין מה אני עוברת. בינתיים, אל תנסה לשקר ולהגיד שאתה מבין. כי אתה לא.
ואתה, איפה אתה בכל התמונה? אתה איתה כרגע, מתעלם מההודעה ששלחתי לך, כרגיל. אין לך אפילו את האומץ להתעמת איתי, וזה אומר הכל.
את התקופה האחרונה בזבזתי בנסיונות שווא להבין איפה אני טועה, מה אני יכולה לשפר, מה אני עושה לא בסדר. חבל שעשיתי את זה. הכתובת היתה על הקיר ואני בחרתי להתעלם ממנה. הרי ידעת טוב מאוד לסנוור אותי ולהרגיע אותי במלים יפות. חבל שלא היתה להן משמעות. אני בספק אם אי פעם הבנת את המשמעות שלהן בעצמך. המלים האלה משכנעות אותי לא לאהוב יותר לעולם.

הדבר האחרון שנותר לי לומר הוא ששקר הוא לא התשובה. בגידה היא לא המענה. אם אתה אוהב מישהו, דע לשחרר אותו. אל תכלא אותו בכלא אהבה דמיוני, זה רק יענה אותו יותר. ואם אתה לא מאושר, קום ולך, אל תבגוד. תשמור על הכבוד האחרון שהיה לך בעיני האחר.
אולי ייקח לי זמן, אבל אני אתאושש. ואולי ייקח לי אפילו הרבה זמן, אבל אני אמצא את הסיפור הנכון בשבילי. אני אמצא משהו אמיתי. ואתה? אתה תמשיך לעבור ממיטה למיטה, לא תמצא אמת. תמצא סיפוקים רגעיים.  אני נפגעתי, אבל אתה הפסדת.

שלחנו את נעה זכאי לסקר את ערב ההוקרה למועדונית "מקום בלב" הנמצאת בשכונת שפירא. הערב התקיים ביום חמישי שעבר במועדון, בהמשך להתנדבות ט"ו בשבט שבמסגרתה נשתלו במשותף שתילים, ולקחו בו חלק פעילים רבים. 

כשנכנסתי למועדון, לא ידעתי מה מצפה לי. אמרו לי ללכת לסקר אז הלכתי, בלי לשאול יותר מדי שאלות. פתחתי את דלת המתכת הגדולה ונכנסתי לסוג של הלם- הורים וילדים, כל כך הרבה מהם, היו פה. אמנם לא הצלחתי לשמוע בבירור את עצם ההתרחשויות במקום, אבל עדיין ידעתי בבטחה שאלו קולות של פעילות, של כיף, קולות ששייכים (מניסיוני האישי) בדרך כלל לילדים שמחים.
למען האמת, הגעתי לקומה הרלוונטית רק בסוף הפעילות, בדיוק כשקראו לחברי המועדונית והוריהם להתרכז אל מול מסך הטלוויזיה.
זעקות ההתרגשות הקטנות של הילדים כשראו את עצמם מופיעים בסרט, ושותלים, ומחייכים, פשוט עשו לי טוב בלב. הם בהחלט הזכירו לי למה אני אוהבת ילדים, וכמה מרגש זה לראות אותם מאושרים וגאים בעצמם.
הפרצופים המחויכים שישבו לצידי על הספות היוו כמו השתקפות לחיוכים על המסך, ומחיאות הכפיים בסוף מיצו את הסרטון בהתלהבות.
במהלך ערב ההוקרה, בו נכחו מלבד ההורים גם ילדים ממגוון גילאים, עסקו הילדים וההורים בפעילויות יצירה וחברה מגבשות. בנוסף, "נמסרו עדויות" על הורים שהתרגשו עד בכי בעיצומה של הפעילות, שהייתה מרגשת הן להורים והן לילדים.
אחרי הפעילות והצפייה בסרטון, התקיימו במועדון הופעות של שתי הופעות של להקות נוער, כשהרווחים נתרמו למועדונית "מקום בלב".

ידעתי.
זה פשוט היה צפוי.
אני לא מאמינה שנתתי לך לגרום לי לאהוב. אתה הראשון שגרם לי ליפול בפח הזה, אהבה. ואתה האחרון שאי פעם יגרום לי ליפול בו.
אם רק היית יודע כמה בכיתי. כמה רעדתי. כמה כעסתי.
אני לא יכולה למצוא אפילו את המלים כדי לתאר לך כמה חרא אכלתי בגללך.ואני? אני בכלל לא רציתי להיפרד. אבל אתה נתת לי ללכת. נתת לי ללכת בדיוק באותה קלות שבה נתתי לך בטיפשותי להכנס לי לחיים.
טיפשה.
אני אהבתי אותך. אהבתי.
אני בטחתי בך. בטחתי.
אני נפתחתי בפניך. נפתחתי.
אני חלמתי עליך, אני חיכיתי לך, אני הראיתי לך, אני נתתי לך, אני האמנתי לך, אני ויתרתי לך, אני סלחתי לך.
ואתה? מה אתה עשית?

אתה שלחת יד גדולה וגסה הישר לבית החזה שלי. פתחת אותו בלי טיפת עדינות, אפילו בלי הרדמה- פשוט ככה. כאילו הייתי צעצוע חסר תחושות. כשהגעת ללב שלי, תפסת אותו חזק חזק, לפתת אותו בעוצמה- ולא שחררת. מחצת אותו. ניתצת אותו. ריסקת אותו. ומיד לאחר מכן פיזרת את השברים על הרצפה, והשארת אותי לאסוף אותם.
יש לי חדשות בשבילך- אני לא מצליחה למצוא את השברים עד עכשיו. וגם אם אמצא את כולם ואמצא בי את הכוחות להתכופף ולאסוף אותם אלי- אין לי את הדבק שיאחה אותם מחדש. כי הדבק הזה הוא אתה. לא שזה משנה לך בכל מקרה.

אני עדיין בוכה בגללך, אידיוט.
אני עדיין רועדת בגללך,אידיוט.
אני עדיין חולמת על החיבוק שלך, אידיוט.
אני עדיין רוצה אותך. מה אתה לא מבין פה?
ואתה צריך לחשוב. זה ברור לי לאן זה מוביל. מה יש לחשוב? אם אתה מרגיש אתה מרגיש.
אני אוהבת אותך, לעזאזל. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.
ידעתי שאסור לי לבטוח. ידעתי שאסור לי לאהוב. ידעתי שאסור לי להישבות.
ואתה רק הוכחת לי כמה זה כואב. כמה זה קשה. כמה זה שובר.
אני מסתובבת כבר יום שלם בלי לראות שום דבר. מסך דמעות מפריד ביני לבין העולם. ואתה הורדת אותו- אתה.
אני רוצה שתקרא כל מילה ומילה ממה שאני כותבת עכשיו. אני רוצה שיכאב לך. אני רוצה שתבין דרך מה העברת אותי. כשתראה את המלים הבאות אני מקווה שהלב שלך יתהפך ויצטמק ויתכווץ וימחץ, בדיוק כמו שקרה לשלי:
אתה השארת אותי עם בור פעור שלא יתמלא.
אתה השארת אותי עם פצע מדמם שלא יגליד.
אתה השארת אותי עם צלקת שלעולם לא תימחק.
ואתה יודע מה משגע אותי?

שאני עדיין אוהבת אותך…

להרגיש מחובר לבן אדם שאף פעם לא הכרת זאת הרגשה מוזרה. אני חושבת שכולם ברגע מסוים מתחברים אל בן אדם שהם לא הכירו ואולי לא יכירו לעולם. זה חיבור שנוצר בעיקר עם אומנים דרך המוסיקה שלהם. היום, כמעט לכל בני הנוער יש את האנשים שלהם, אלה שהשמות שלהם מופיעים ברשימת המוסיקה שלהם על המחשב. ולמרות שהם כנראה אף פעם לא פגשו את אותם מוסיקאים, השירים שלהם הצליחו לגעת באותם בני נוער , המוסיקה שלהם יצרה חיבור בין אותו נער או נערה שיושבים עכשיו מול המחשב ומקשיבים למוסיקה לבין אותו אמן שכתב את המוסיקה הזאת.
לפעמים, אותו אדם שכתב את המנגינות שגרמו לך לבכות ולרקוד, פשוט מת.

אפילו שאף פעם לא ראית פנים מול פנים את אותו מוסיקאי, יש תחושה שמשהו אבד. הידיעה שהוא לא ייצור יותר מוסיקה, ההבנה שלא תוכל ללכת להופעה שלו כמו שתמיד חלמת, שכבר לא ייצא לך לבקש ממנו חתימה בקול מגמגם, הידיעה שאדם שאהבת, אף על פי שלא יצא לך להחליף איתו מילה, הלך לעולמו.

יש איזו מן צביטה קטנה בלב, הרגשה של פספוס. זאת אבידה שאף פעם לא חשבת שתצרך להתמודד איתה, אבידה שלא ידעת בכלל שהיא קיימת. נראה שפשוט אין תגובה מתאימה למקרה שכזה.
היום עובר, ובדרך חזרה מבית הספר אתה דוחף את האוזניות אל הגולגולת, מפעיל את האייפוד, והקול הנשמע הוא הקול של אותו זמר שמת רק אתמול. פתאום, מורגשת אי נעימות, ואתה מעביר שיר, אבל זה לא מעלים את התחושה הלא נעימה.
הזמן עובר, אותו אדם הופך להיות כמו שאר האומנים שהכרת שגופתיהם כבר היו בקבר. אבל זה לא אפשרי לשכוח את אותו היום שבו אותו אדם באמת מת.
לפחות המוסיקה שלו לא מתה יחד איתו.

פוסט זה מוקדש לאטה ג'יימס, אני בטוחה שלרובכם לא יצא להכיר אותה, היא הייתה זמרת נשמה אגדית, אחת הזמרות היותר גדולות שהעולם הזה זכה בהן. אישה שהצליחה לשעשע ולהוריד דמעות ( לפחות ממני) בו זמנית. היא הייתה בן אדם מיוחד, אישה שהצליחה לרגש אותי רק בזכות קולה.

ואני, אני תמיד אזכור את ערב ה20 בדצמבר, אני אזכור את הרגע שבו גילתי שאטה ג'יימס נפטרה.

הרגע קיבלתי את הציון הסופי שלי במתמטיקה למחצית הזאת. הוא לא טוב כמו שקיוויתי שיהיה, אבל אני לא יכולה להגיד שציפיתי ליותר בהתחשב בהישגים שלי במהלך הסמסטר.
אני לא אגיד שאני לא טיפה מאוכזבת, אבל אני גאה. אני גאה בציון הזה, נמוך ככל שיהיה. כי הוא חלק ממה שעושה אותי מי שאני.
ההתמודדות עם הציון הזה היא למעשה מעין התמודדות עם כשלון קטן. כשלון שאני גאה בו, כל כך גאה בו.  אז למה אמא לא מבינה את זה? למה המורים לא מבינים את זה? למה המערכת כולה לא מבינה את זה?
אני אינטילגטנית. עם כל הצניעות, אני באמת אינטילגנטית, ואני לא מתביישת בזה. אני יודעת שאני אינטילגנטית. מה בדיוק נותן למורה למתמטיקה זכות לחשוב שאני פחות אינטילגנטית בגלל ציון? מה נותן לגיטימציה לאנשים להמעיט בערכי בגלל ציון במקצוע מסויים?
אי- הצלחה במקצוע כזה או אחר לא עושה אותי טיפשה. זה לא עושה אותי כסילה. זה הופך אותי ללא מושלמת. זה הופך אותי לאנושית. למה אני צריכה להתנצל על זה?
נמאס לי להשפיל את הראש בייאוש בשיעורי מתמטיקה כשאני שומעת את הנאומים חסרי התוכן של המורה לגבי שיקול הדעת שצריך להפעיל כל מי שקיבל מתחת לציון ככה וככה לגבי מידת ההתאמה שלו לX יח"ל.  נמאס לי לראות ילדים אחרים מושפלים על ידי מורה למקצוע כזה או אחר בגלל הכשלון שלהם במבחן טיפשי אחד. אני לא אסבול עוד ילד אחד שיגיד שאין לו סיכוי בגלל אמרה חסרת מחשבה של מורה מתנשא.

אני בן אדם. רק בן אדם.
אז אני טובה יותר בתחום אחד וקצת פחות בתחום אחר. אני נכשלת. אני עושה טעויות. אני לא תמיד משתדלת, אני לא תמיד מתרכזת.
אחנו בני אדם. רק בני אדם.
אנחנו נופלים וקמים, אנחנו טועים ולומדים. אנחנו מנסים ומוותרים, נכווים ונזהרים.

נפילה טובה תמיד עוזרת לאמוד את המקום שבו אנחנו נמצאים. אסור לי לשכוח את זה.